מה ישראלי בעיניך? זו שאלה שחוזרת על עצמה מדי פעם בכתבות/ראיונות/סקרים המתפרסמים כמעט תמיד בעיתוי (לא מקרי) לקראת יום העצמאות. ייתכן שכוונת העורך והכתבים שמבצעים את הראיונות הללו היא לספק חומר בעירה למדורת השבט המיוזעת שזוהרה וחומה מתעמעמים מחג למשנהו. אז תשובות אפשריות לשאלה הזו? פלאפל, יום כיפור, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום עצמאות ועוד כהנה וכהנה קלישאות המונפקות כתגובה פבלובית רפלקסיבית. אבל היום, היכתה בי הידיעה, שעבורי השאלה מה ישראלי בעיני, תקושר באופן ייחודי ובלעדי לחוויה שעברתי היום בסופר, חוויה שמכל בחינה שהיא ניתן לתארה כחוויה אנתרופולוגית ישראלית. חוויה שתבודד אותי מן הקולקטיב המגיב באופן בלתי מותנה לגירוי המונח לפניו בשאלה מה ישראלי בעיניך. אז מעשה שהיה כך היה, הלכתי היום לקניות. במקור, זו תוכננה להיות קנייה ממוקדת, נטולת קפריזות ונתונה למשטרו הקפדני של הפתק עליו טרחתי שעה קודם לכן. אבל כשהגעתי לסופר, משום מה החלטתי לפנק את משפחתי (חס וחלילה לא את עצמי, פולניות לא מתפנקות) בכמה מטעמים, ביניהם שוקולד מריר מובחר (בטעם תפוז, תודה ששאלתם), בעוגת טירמיסו קפואה מאיטליה ועוד כהנה וכהנה הפתעות. אני חייבת לפתוח סוגריים, לא זו לא קנייה רגילה שלי. אני בדרך כלל קונה פריטים עממיים בסופר המשתייך לרשת זולה במיוחד ונצמדת לפתק שלי. סגור סוגריים. אבל היום, מה לעשות היה יום מיוחד, רוח הקודש נחה עלי וכן, החלטתי להתפרע!!!!!!!!! בקיצור, טו מייק דה לונג סטורי שורט, אני מגיעה לקופה (על אורך התור בו עמדתי ועל זמן ההמתנה- זה כבר חומר לפוסט אחר) ומתחילה ביני לבין הקופאית השיחה המעניינת הבאה:
קופאית (לוקחת את השוקולד המשובח שקניתי, הופכת אותו בידה, מעבירה את הברקוד ומנופפת אותו מול פרצופי): תגידי (בצעקות), שווה השוקולד הזה? טעים? כי הוא לא זול בכלל. מה זה 20 שקל לחבילת שוקולד? מה יש כאן? זה מחו"ל? מאיפה?
אני: (בקול רפה), כן זה טעים מאוד. מומלץ (ובזה מקווה לסיים את דו השיח המביך הזה).
קופאית (לוקחת את הטירמיסו הופכת את הקופסה הקפואה, מעבירה את הברקוד ומנופפת אותו מול פרצופי): תגידי (בצעקות), מה זה העוגה הזו? (הטעות הלשונית במקור) שווה? טעים? ממה עשויה? זהב? (צחוק) כי זה לא זול בכלל..פססססססס ....30 שקל עוגה כזו קטנה?
אני: (מביטה לצדדים בחשש), את צודקת באמת יקר מאוד. מקווה שזה שווה (מנסה להתלוצץ) חה חה
וכך, במשך כמה דקות, העגלה שלי עוברת סקירה קפדנית ואני עוברת חקירה צולבת באשר לכל מוצר החורג מהגדרתו כקוטג' תנובה, חלב ולחם אחיד (אני יודעת שקשה להאמין אבל היו לי גם מוצרים כאלו בעגלה).
עכשיו אני יודעת מה תגידו. מסכנה הקופאית הזו, מה את רוצה ממנה, אישה שמרוויחה שכר מינימום 22 ₪ לשעה, מפרנסת בדוחק את בני משפחתה, רק יכולה לחלום על המטעמים שאת בורגנית שבעה וחסרת מודעות חברתית מכניסה אל הסל שלך בהינף יד מבלי לחשוב פעמיים. אז נכון, אני חייבת להסכים שבמהלך התקרית הזו (שאגב נראתה לי שהתמשכה נצח) הרגשתי לא נעים ואפילו חשבתי לעצמי שאולי מישהו מנסה להעביר לי מסר על ההכרח לשמור על צניעות (ואולי על דיאטה??) אבל עם שוך הסערה (הרגשית), ניסיתי לבדוק מה באמת הביך אותי והפריע לי בסיטואציה המוזרה הזו: האם העובדה שהאירוע הדגיש ביתר שאת, את ההבדלים החברתיים, הכלכליים ביני לבינה? האם זאת העובדה שהאירוע משקף את המתרחש בחברה הישראלית בה אנשים חיים כך נדמה בספירות אחרות – אנשים שיש להם שפע אל מול אנשים שאין להם כלל? האם זאת העובדה שהיא גרמה לי לרגשות אשם על הגרגרנות שלי? על חוסר השליטה העצמית? מה היה שם שכל כך הפריע לי? ואז זה הגיע....הפריעה לי העובדה שחדרו לפרטיות שלי. בהוויה הישראלית כך נדמה, למילה פרטיות אין משמעות כנורמה חברתית. העגלה שלי-שלך, החיים שלי – שלך. לכל אחד מותר להעיר והזכות הבסיסית שיש לכל אחד מאתנו לחיות את חייו (מושחתים ונהנתנים ככל שיהיו) מבלי שיתערבו לו, נדמה שאינה מקובלת כאן חברתית. אני יודעת שאני עושה הכללות, אבל נסו לחשוב מתי חייתם את חייכם ללא חשיפה, מעקב, ביקורת, מתי חשתם לאחרונה שהפרטי הוא פרטי והציבורי הוא ציבורי....? אז כשישאלו אותי בסקר הבא מה ישראלי בעיני אני אוכל להגיד בהשלמה שישראלי הוא ההבנה שאין לי אפשרות לשלוט ולקבוע מה מתי וכמה ייחשף אודותיי ואודות הרגלי הצריכה שלי...וכן, שהעגלה שלי בסופר היא העסק של כולם!
