חפש בבלוג זה

יום רביעי, 13 ביוני 2012

על ימי הולדת בגן ו"חיות אחרות"


נו...אז מזמן לא כתבתי איזה פוסט... החיים עמוסים חולפים להם ביעף וכל מה שאני צריכה זה מישהו או משהו שיוציא אותי מדעתי ובעוצמה כזו, שתביא אותי אל המקלדת ...

אז ככה...

ביום שני האחרון, רגע לפני ששיגרתי אל מעמקי התיק של בני את מנת הסנדוויץ' והפרי היומי מצאתי שם דף מקופל היטב שכותרתו יום הולדת שמח לאורי כהן בישרה לי על הכוונה לחגוג לבני היקר את יום הולדתו בגן...                                  

המשכתי לעיין בסקרנות בדף ההוראות הקפדני שקיבלתי וגיליתי כי:

1. בני יחגוג את יום הולדתו ה 5 עם שני ילדים נוספים

2.בני יחגוג את יום הולדתו ה 5 ללא נוכחות ההורים 

3. עלינו לעמוד במגוון מטלות שהטיל עלינו צוות הגן המסור לקראת יום ההולדת וביניהם (לווא דווקא בסדר המעיד על רמת הקושי שלהן): להתארגן ולהתחבר מיידית עם 2 זוגות הורים נוספים שהחלפתי עימם (אולי) מילה בחיי, לערוך רשימת קניות מפורטת (פרטים בהמשך), להכין עוגה, להביא תמונות של הילד מתקופות שונות בחייו (אלוהים, המשמעות היא שצריך סוף סוף לפתח את התמונות שבמחשב), לקנות 36 הפתעות לילדים....

נו טוב...בכל אלו הייתי יכולה לעמוד (או לפחות לעבור על סדר היום מבלי להקדיש לכך פוסט שלם), אולם לפתע צדה את עיני השורה הבאה (שנכתבה בכתב יד, כל יתר פרטי הרשימה היו מודפסים)

"שטוח 100*100 בצבע שמנת"

הפעלתי את מרצי בניסיון לפענח את כתב היד ואת הצופן המוזר הזה...למה הכוונה? מהו שטוח בצבע שמנת? ממתק גדול ? ספר ? בגד ? חית מחמד?

פתאום ברגע של הארה שמתי לב שהכיתוב הופיע לצד הפריט המודפס "מתנה לגן"...ופתאום הבנתי, לא ממתק, לא ספר ולא חולצה, המתנה שלנו לגן היא שטיח בצבע שמנת!!!!

OK חשבתי לעצמי ...מה קורה כאן???

פעם (לא כל כך מזמן) מתנה לגן הייתה ספר, משחק קופסה, דפי צביעה, כלי כתיבה או פלסטלינה....

כבר הייתי מוכנה להתעלם מפריטים הזויים ברשימת הקניות המתוחכמת שכללה מגשי בורקס, או משולשים מלוחים (ואיפה הדיפ/סלסה/גווקאמולי לטבילת המשולשים? אם כבר מסיבת קוקטייל לבני 5-6 אז כבר...) אבל בקשה "למתנה" כל כך מהודקת ומפורטת... בזה עוד לא נתקלתי ...ומיד עלו בי שאלות שונות ומשונות ....קיץ עכשיו... למה שטיח? למה דווקא 100*100 ? (אולי בשל החיבה של צוות הגן לסדר, משמעת וסימטריה מושלמת?) והכי חשוב ..........

למה שטיח בצבע שמנת לגן שבו מבקרים מדי יום ביומו  36 ילדים עם כל המשמעויות שבכך ?????

מקורותיי המבינים דבר או שניים בענייני עיצוב, עדכנו אותי שצבע שמנת הולם מאוד את אופנת הקיץ אבל מייד הקשיתי בשאלה מה יקרה בחורף כאשר 36 ילדים יגיעו רטובים עם בוץ בנעליהם?

ומיד עלתה בי התשובה המתבקשת.......אז יהיה אפשר לבקש מתנה שטיח 100*100 בצבע שחור או כחול...כל עונה והקולקציה שלה... כל מחזור יום הולדת והמתנה שלו לגן...שרק ילדי הקיץ יהיו אחראים לגחמות עיצוב הפנים של צוות הגן?  

בהזדמנות הזו נזכרתי באחד המושגים עליהם למדתי במסגרת לימודי האנתרופולוגיה שלי והוא טקס הפוטלאץ' הצפון אמריקאי (שנערך על ידי הילידים האינדיאנים). מטרתו של הטקס היא הפגנת עושר ראוותנות ובזבזנות עד כדי השחתת הרכוש העצמי...וחשבתי לעצמי.... ימי הולדת ראוותניים לבני 5 עם הפעלות מארץ הדמיון ותקרובת במאות שקלים להורים הממתינים להם, מסיבות בר מצווש עם לימוזינות, בוק וקליפ לילדות בנות 12 , חתונות במאות אלפי שקלים...כל אלו הפכו להיות חלק מהתרבות הראוותנית הצרכנית והבזבזנית שאנו חיים בה.... ומבחינה זו, עיצוב הגן על פי צו האופנה האחרון בכספי ההורים (בהתנדבות כן? זו מתנה...) היא המשך יומרני של תופעה זו....

ולסיום... חשוב לומר שגם ההורים אליהם צורפתי כ"שותפים לרגע" התגלו כבעלי שיקול דעת הגיוני והביעו התנגדותם לרעיון האווילי הזה....ויחד החלטנו שמתנה כמו מתנה, תבוא מן הלב (והשכל) ותלך אל הלב ...והסתפקנו בבובה....אבל "מדוגמת" עם מיטב קולקציית הקיץ כן??



 על יום הולדת בגן ו"חיות אחרות"

יום שלישי, 28 בספטמבר 2010

מה ישראלי בעיניך?

מה ישראלי בעיניך? זו שאלה שחוזרת על עצמה מדי פעם בכתבות/ראיונות/סקרים המתפרסמים כמעט תמיד בעיתוי (לא מקרי) לקראת יום העצמאות. ייתכן שכוונת העורך והכתבים שמבצעים את הראיונות הללו היא לספק חומר בעירה למדורת השבט המיוזעת שזוהרה וחומה מתעמעמים מחג למשנהו. אז תשובות אפשריות לשאלה הזו? פלאפל, יום כיפור, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל ביום עצמאות ועוד כהנה וכהנה קלישאות המונפקות כתגובה פבלובית רפלקסיבית. אבל היום, היכתה בי הידיעה, שעבורי השאלה מה ישראלי בעיני, תקושר באופן ייחודי ובלעדי לחוויה שעברתי היום בסופר, חוויה שמכל בחינה שהיא ניתן לתארה כחוויה אנתרופולוגית ישראלית. חוויה שתבודד אותי מן הקולקטיב המגיב באופן בלתי מותנה לגירוי המונח לפניו בשאלה מה ישראלי בעיניך.      אז מעשה שהיה כך היה, הלכתי היום לקניות. במקור, זו תוכננה להיות קנייה ממוקדת, נטולת קפריזות ונתונה למשטרו הקפדני של הפתק עליו טרחתי שעה קודם לכן. אבל כשהגעתי לסופר, משום מה החלטתי לפנק את משפחתי (חס וחלילה לא את עצמי, פולניות לא מתפנקות) בכמה מטעמים, ביניהם שוקולד מריר מובחר (בטעם תפוז, תודה ששאלתם), בעוגת טירמיסו קפואה מאיטליה ועוד כהנה וכהנה הפתעות. אני חייבת לפתוח סוגריים, לא זו לא קנייה רגילה שלי. אני בדרך כלל קונה פריטים עממיים בסופר המשתייך לרשת זולה במיוחד ונצמדת לפתק שלי. סגור סוגריים. אבל היום, מה לעשות היה יום מיוחד, רוח הקודש נחה עלי וכן, החלטתי להתפרע!!!!!!!!! בקיצור, טו מייק דה לונג סטורי שורט, אני מגיעה לקופה (על אורך התור בו עמדתי ועל זמן ההמתנה- זה כבר חומר לפוסט אחר) ומתחילה ביני לבין הקופאית השיחה המעניינת הבאה:
קופאית (לוקחת את השוקולד המשובח שקניתי, הופכת אותו בידה, מעבירה את הברקוד ומנופפת אותו מול פרצופי): תגידי (בצעקות), שווה השוקולד הזה? טעים? כי הוא לא זול בכלל. מה זה 20 שקל לחבילת שוקולד? מה יש כאן? זה מחו"ל? מאיפה?
אני: (בקול רפה), כן זה טעים מאוד. מומלץ (ובזה מקווה לסיים את דו השיח המביך הזה).
קופאית (לוקחת את הטירמיסו הופכת את הקופסה הקפואה, מעבירה את הברקוד ומנופפת אותו מול פרצופי): תגידי (בצעקות), מה זה העוגה הזו? (הטעות הלשונית במקור)  שווה? טעים? ממה עשויה? זהב? (צחוק) כי זה לא זול בכלל..פססססססס ....30 שקל עוגה כזו קטנה?
אני: (מביטה לצדדים בחשש), את צודקת באמת יקר מאוד. מקווה שזה שווה (מנסה להתלוצץ) חה חה
וכך, במשך כמה דקות, העגלה שלי עוברת סקירה קפדנית ואני עוברת חקירה צולבת באשר לכל מוצר החורג מהגדרתו כקוטג' תנובה, חלב ולחם אחיד (אני יודעת שקשה להאמין אבל היו לי גם מוצרים כאלו בעגלה).
עכשיו אני יודעת מה תגידו. מסכנה הקופאית הזו, מה את רוצה ממנה, אישה שמרוויחה שכר מינימום 22 לשעה, מפרנסת בדוחק את בני משפחתה, רק יכולה לחלום על המטעמים שאת בורגנית שבעה וחסרת מודעות חברתית מכניסה אל הסל שלך בהינף יד מבלי לחשוב פעמיים. אז נכון, אני חייבת להסכים שבמהלך התקרית הזו (שאגב נראתה לי שהתמשכה נצח) הרגשתי לא נעים ואפילו חשבתי לעצמי שאולי מישהו מנסה להעביר לי מסר על ההכרח לשמור על צניעות (ואולי על דיאטה??) אבל עם שוך הסערה (הרגשית), ניסיתי לבדוק מה באמת הביך אותי והפריע לי בסיטואציה המוזרה הזו: האם העובדה שהאירוע הדגיש ביתר שאת, את ההבדלים החברתיים, הכלכליים ביני לבינה? האם זאת העובדה שהאירוע משקף את המתרחש בחברה הישראלית בה אנשים חיים כך נדמה בספירות אחרות – אנשים שיש להם שפע אל מול אנשים שאין להם כלל? האם זאת העובדה שהיא גרמה לי לרגשות אשם על הגרגרנות שלי? על חוסר השליטה העצמית? מה היה שם שכל כך הפריע לי? ואז זה הגיע....הפריעה לי העובדה שחדרו לפרטיות שלי. בהוויה הישראלית כך נדמה, למילה פרטיות אין משמעות כנורמה חברתית. העגלה שלי-שלך, החיים שלי – שלך. לכל אחד מותר להעיר והזכות הבסיסית שיש לכל אחד מאתנו לחיות את חייו (מושחתים ונהנתנים ככל שיהיו) מבלי שיתערבו לו, נדמה שאינה מקובלת כאן חברתית. אני יודעת שאני עושה הכללות, אבל נסו לחשוב מתי חייתם את חייכם ללא חשיפה, מעקב, ביקורת, מתי חשתם לאחרונה שהפרטי הוא פרטי והציבורי הוא ציבורי....? אז כשישאלו אותי בסקר הבא מה ישראלי בעיני אני אוכל להגיד בהשלמה שישראלי הוא ההבנה שאין לי אפשרות לשלוט ולקבוע מה מתי וכמה ייחשף אודותיי ואודות הרגלי הצריכה שלי...וכן,  שהעגלה שלי בסופר היא העסק של כולם!

יום שבת, 4 בספטמבר 2010

על ברכת שנה טובה כמבטאת יחסים חברתיים

ראש השנה קרב ובא ואני פולנייה שכמוני (בעצם יש לי צד רחוק פולני, אבל למה להרוס פואנטה?) כתבתי, חרזתי ואפילו שילמתי על עיצוב ברכת שנה טובה אישית. הקדמתי ושלחתי את הברכה לכל חברי ולקוחותי והמתנתי בציפייה דרוכה לקול/למייל שמעבר....והם התחילו  לזרום. היו כאלו שהשיבו בקצרה , "תודה גם לך", היו כאלו שהשיבו באריכות ובאופן אישי, היו כאלו שביקשו ממזכירתם לשלוח לי את הברכה שעיצב עבורם משרד הפרסום, AS IS ללא כל תוספת והיו כאלה...נו טוב...ששמרו על דממה תקשורתית ולא הגיבו כלל. קיבלו? לא קיבלו? פשוט לא רצו לענות? ואם לא רצו לענות אז מדוע? מהם האיפיונים של האנשים שלא ענו? בכירים שזמנם יקר להם? לקוחות עבר שאינם מעונינים לחדש את הקשר עימי? או שמה אנשים פשוט מואסים בברכות המשוגרות להם באופן ממוסחר ומעדיפים אמצעי התקשרות אישי ובלתי אמצעי?
אז מה שנראה לאחרים כתהליך חברתי שגרתי ומשעמם (או מקסימום לתהליך חברתי ששייך לקטגוריה של "נימוסים והליכות") הופך, בעיניי לתופעה מענינת ששווה חקירה ועיון נוסף. אחד המאמרים עליהם חשבתי בהקשר זה היה המסה של מרסל מוס "מסה על המתנה"* המעלה מספר שאלות בנושא חליפין חברתי של מתנות/טובין. בהקשר זה ניתן לטעמי לראות את ברכת ראש השנה עשויה כ"טובין רגשי", אשר הענקתו חושפת שאלות מענינות: ביניהן שאלת ההדדיות, האבחנה בין רצון טוב ותחושת המחויבות, הפוליטיקה של יחסי החליפין, כיצד מעצבים יחסי כוח באמצעות היענות (או סוג ההיענות) או אי הענות לברכה?
משלוח שנה טובה (גם היא היא מסחרית) דורשת זמן תשומת לב והשקעה מצד השולח (לפחות מצידי שהרי אין לי מערך שלם של אנשים שעובדים עבורי ושולחים בשמי) האם זה מוגזם לצפות למענה כלשהו? כנראה שלא. משום שעל פי מוס, המתנה היא אחד היסודות שעליהם מושתתים החיים החברתיים ואין לראות אותה כיחסי חליפין פשוטים. כלומר היא מנגנון חברתי שיש לו 3 מרכיבים - הנותן, המקבל ותחושת החוב, שהיא זו שמזינה ומעצבת את היחסים בין בני האדם. על פי מוס, על פי כללי החליפין המקובלים, כמעט תמיד קיימת ציפייה לקבל מתנה שמנגד. כלומר מתן דבר מה מתוך ציפייה לקבל עבורו משהו אחר, היא התנהגות אנושית הכפופה למאפייני תרבות אוניברסליים. נו...אז אני בסדר לא?

השאלה הנשאלת היא אם כן, מדוע אנשים שמכירים אותי ושלחתי להם ברכה לא ענו לי? האם יש חשש מתחושת מחויבות שתווצר אם יענו לי?  האם באמצעות דגם הפעולה הזה הם מפגינים עמדת עליונות ביחסי ספק לקוח, בבחינת "זהו תפקידו של הספק לחזר אחר הלקוח" וזוהי אחת מדרכי החיזור (ראש השנה ופסח אגב הם שני החגים בהם ספקים מעניקים מתנות אמיתיות לעיתים יקרות ערך ללקוחותיהם) שהשתרשה לה בתרבות העסקית הישראלית, כאשר ברור מהו "תפקידו" של כל אחד מן הצדדים בתאטרון החברתי/עסקי?
לסיכום, הברכה שלי, שהיא רק שלי אישית מיוחדת וחתומה בכתב ידי, טעונה במשמעות רגש וכוונה ואני מאמינה שמי שקיבל אותה, והשיב, הרי שהברכה נגעה בו.... ולמי לא השיב לי.... כנראה ש"הקסם" לא עבד..
מה שמעניין הוא שהחוויה הזו של משלוח ברכת שנה טובה למגוון אנשים טומנת בחובה תחושה של אי ודאות, וציפייה דרוכה וזאת למרות קיומם של מאפייני תרבות והתנהגות אוניברסליים האמורים לספק תחושה של בטחון וודאות באשר להתנהגותם של המקבלים. עובדה זו, מעידה על כך שההתנהגות האנושית מציבה בפנינו בכל פעם אתגרים חדשים להבנתה.......



* מרסל מוס. 2005. מסה על המתנה. תל-אביב: רסלינג.